ראשית ורקע המיזם
1. הקונפליקט בין המכרסמים לחקלאות
מאז ומעולם התמודדה החקלאות עם מזיקים מסוגים שונים, בהם מכרסמים, אשר גורמים לנזקים כבדים ביבולים. עם התפתחות החקלאות המודרנית עלתה רמת היבולים וכן איכותם, אך מאידך גרמה הנגישות הקלה למזון לגידול במזיקים. אוכלוסיות המכרסמים גדלו מאוד ונתוני מחקר בין-לאומיים מעריכים את הנזק השנתי שגורמים מכרסמים בכ-35% מכלל התוצרת החקלאית העולמית (גרעינים, פירות, ירקות ועוד). ההתמודדות של החקלאים עם הבעיה כוללת בדרך כלל שימוש בחומרי הדברה חריפים. השימוש בחומרים אלו פוגע במערכת האקולוגית. ישנם חומרים הפוגעים בחיות אינן המטרה (non-target), וחלק מן הרעלים מחלחל אל מי התהום, פוגע באיכותם ומסכן את האוכלוסייה אשר נחשפת למים האלו. ישנם רעלים הנצמדים לצמח, לירק או לפרי ומסכן בכך את הניזוקים מהם, הן ישירות והן בעקיפין (גידולי מספוא שרוססו, אספספת למשל, יואבסו לפרות והחומר יגיע דרכן לחלב!). ינשם חומרי הדברה שאינם מתפרקים במהירות מספקת והאורגניזם אשר הורעל באמצעותם נטרף וגורם להרעלה משנית של הטורף, בשל השארתיות הגבוהה של חומר ההדברה.
ההרעלות המשניות גרמו במקומות רבים להשמדתם של אוכלוסיות דורסי היום ודורסי הלילה, שהם (בעיקר התנשמות) האויבים הטבעיים של המכרסמים.
2. ההדברה הכימית ותוצאותיה ההרסניות
בשנות החמישים החלו להשתמש בישראל בחומרי הדברה נגד מכרסמים בקצב מוגבר. התוצאה הייתה עגומה. בעוד שנזק המכרסמים לא פסק, מצב הדורסים, האויב הטבעי של המכרסמים, הוחמר. מינים רבים שקיינו בעבר בצפון הארץ הוכחדו ומינים אחרים נמצאים עד היום בסכנת הכחדה. דורסים רבים מצאו את מותם בשדות האספסת, שהנו גידול רב-שנתי, מועדף על-ידי הנברן. חריש השדות גורם להרס מקום החיות של הנברן ולצמצום אוכלוסייתו, אך שדות האספסת נחרשים רק אחת ל- 3-4 שנים, דבר המאפשר לנברנים להתרבות ללא הפרעה במשך תקופה זו.
עובדות אלו הפכו את הנברן למזיק הראשי לשדות האספסת, והחקלאים הכריזו עליו מלחמת חורמה. הדברת המכרסמים נעשתה באמצעות פיזור פיתיון – גרגרי חיטה מצופים בתליום גופריתי. הפיתיון פוזר בכמויות גדולות בהרבה מן הנדרש לשם הדברת המכרסמים, וכתוצאה מכך קיבלו הנברים, העכברים ושאר המכרסמים כמויות גדולות בהרבה מן המנה המינימלית שיש בה כדי להמית. התליום הוא רעל שפעולותו איטית ובאה לידי ביטוי תחילה בשיתוק. מכיוון שהמכרסמים המורעלים נעים לאט על-פני הקרקע ומתקשים להגיע למחילותיהם, הם מהווים טרף קל לעופות הדורסים, שמלקטים, דורסים וטורפים את המכרסמים המשותקים והמתים לוקים בהרעלה משנית, תחילה הם לוקים בשיתוק ולאחר מכן מתים. להערכתו של פרופ' מנדלסון חוסלה אוכלוסיית הדורסים החורפים ברובה על-ידי הרעלה משנית, כתוצאה מהשימוש בתליום גופריתי, בשנים 1950-1955/6. "השימוש החוזר בכמויות גדושות של פיתיון התליום פגע באופן בררני בטורפי עכברי השדה, וכך נהרס האיזון בין אוכלוסיות העכברים לבין אוכלוסיות הטורפים, שהיה קיים בוודאי במשך רבבות שנים" (מנדלסון 1969). גם המינים היציבים של עופות טורפי-עכברים כמעט ונעלמו בשנים שלאחר מכן.
3. ההדברה הביולוגית בעמק החולה - "ניסיון שהוכשל"
בשנת 1981 חברו יחדיו אנשי האקדמיה מאוניברסיטת תל אביב ומהאוניברסיטה העברית בירושלים, ואנשי החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע במטרה לשים קץ למצב האומלל שתואר לעיל ולהציע לחקלאי עמק החולה מגדלי האספסת חלופה סבירה – הדברת הנברנים באמצעות תנשמות. כאתר לניסוי נבחר שדה האספסת רוחש הנברנים של קיבוץ נאות מרדכי. בהסכמת אנשי המקום הותקנו בשדה תיבות קינון מעץ על גבי עמודים בגובה 2.5 מטר והובאו 4 זוגות של תנשמות כדי לאקלמם במקום.
סוכם עם אנשי המקום שיעשו כל מאמץ כדי למנוע את הרעלת השדה ומאידך הובטחה עזרה בשעת הצורך באמצעות הצפת החלקה על-ידי חוגי נוער של החברה להגנת הטבע. לאחר תקופת אקלום קצרה שוחררו התנשמות, אך זמן מועט לאחר מכן נמצאו 4 מהן מתות בסביבת המשק. שנה לאחר מכן (מרס 1982) נערך ניסיון דומה, אך התנשמות שוחררו לאחר תקופת אקלום ארוכה יותר, בת שלושה שבועות. הפעם נותרו כמה מן התנשמות בשטח וכן אוכלוס תיבות על-ידי תנשמות מן הטבע, שאף החלו לקנן בהן. אך בפסח של אותה שנה פוזר בשדה אזודרים (רעל אסור בשימוש) שגרם למותם של יונקים, חסידות ועופות דורסים רבים, ביניהם 4 תנשמות שלקחו חלק בניסוי. לאחר אירוע הרעלה זה נעלמו שתי תיבות שקיננו בהן תנשמות, ותיבה שלישית, שגם בה קיננו, הופלה – הניסיון הוכשל! (חוטר 1983).
4. ההדברה הביולוגית בשדה אליהו - ההתחלה במטעים
בעקבות האירועים שתוארו לעיל, פרופ' יוסי לשם, שכיהן כמנהל מרכז המידע על עופות דורסים של החברה להגנת הטבע, פנה בשנת 1983 לחברי קיבוץ שדה אליהו בבקשה שיקחו על עצמם אחריות לניסוי דומה. במשבצת החקלאית של שדה-אליהו קיים גוש גדול יחסית, בן כ-2000 דונם, שבו מתקיים ממשק של חקלאות ביו-אורגנית. הגוש הנדון כלל באותה תקופה כ-300 דונם מטע תמרים, כ-100 דונם כרם רימונים, כ-100 דונם כרם ענבי מאכל, כ-1,100 דונם גידולי שדה וירקות ואת שטח הישוב עצמו – כ-400 דונם. החוקרים הניחו שבזכות הממשק נטול חומרי ההדברה תימנע מן התנשמות הסכנה של הרעלה משנית.
באותה עת סבלו בשדה-אליהו מנזקי מכרסמים שונים בשטחי הירקות וכן מנזקים חמורים כתוצאה מפעילות חולדות ועכברים במטע התמרים ובכרם הרימונים. הנוטעים השיבו בחיוב ליזמהועוד באותה שנה הוצבו במטעים 14 תיבות קינון שאוכלסו על-ידי 14 זוגות תנשמות שהובאו מהמכון הזואולוגי באוניברסיטת תל-אביב. לאחר שנכלאו לתקופת-מה בתיבות שוחררו התנשמות. להפתעתנו לא צלחו הקינונים באותה שנה (קובלינר 1984), אך תנשמות אחרות, "מן הטבע", באו לקנן בתיבות האלו כבר בשנה שלאחר מכן.
לאחר כמה שנים של פעילות התנשמות במטע ובסביבתו, התברר שהנזק שנגרם לאשכולות התמרים ולרימונים פחת באופן ניכר. החקלאים פנו בדרישה להוספת תיבות במטע, ובשנת 1990 נוספו עוד 9 תיבות קינון שהוצבו במטע התמרים ובשולי המטעים בכלל.
5. ההדברה הביולוגית בשדה-אליהו - המעבר לגידולי שדה
תוצאות הדברת המכרסמים במטע השביעה רצון, אך גידולי הירקיות, בעיקר הגזר ותפוחי-האדמה, סבלו עדיין מנזקים חמורים ועלתה הדרישה להציב גם בשטח גידולי השדה (גד"ש) תיבות קינון. השטח שבו מדובר היה בן כ-1000 דונם, מישורי לחלוטין, חשוף מכל עץ ושיח והיו ספקות באשר להתאמתו לקינון תנשמות. למרות הספקות ובאין פתרונות אחרים (מדובר כזכור בחקלאות ביו-אורגנית) הוצבו בשנת 1993 24 תיבות קינון חדשות בשטח המישורי ובשוליו. בשנה הראשונה להצבתן לא ניכרה בהן כל פעילות. בשנה השנייה ערכו התנשמות היכרות איתןף ובחלק מהן נמצאו צנפות. שלוש שנים לאחר הצבת התיבות בחלקת גידולי השדה החשופה, החל בהן קינון ובמקביל פחת הנזק בגידולי הירקות עד לרמה זניחה.
6. ההדברה הביולוגית בשדה-אליהו - הבעיה באספסת
נותר מוקד בעייתי אחד שבו המצב לא השביע רצון – חלקות האספסת. הנזקים שגרם נברן השדה לגידול האספסת היו חמורים, הקרחות בחלקות גדלו עד שכמעט ולא נותר מה לקצור והיה צורך לחדש את הגידול לאחר 18 חודשים במקום 3-4- שנים, כפי שהיה נהוג בעבר. אוכלוסייה גדולה של תנשמות (עד 11 פרטים מדי לילה בחלקה בת 110 דונם) ניזונה מהחלקה, אך לא הצליחה להדביר את הנברנים עקב כושר הרבייה הגבוה שלהם. עצם המשך גידול האספסת עמד בסימן שאלה. היות שמדי שנה בשנה גדל מספר התיבות התפוסות על-ידי התנשמות וכן רבו הפרחונים שפרחו מהתיבות, הוחלט להוסיף תיבות למערכת. בשנת 1997 נוספו 15 תיבות קינון, והפעם הוצבו אף מעבר למשבצת הביו-אורגנית, אל תוך השטחים שבהם מתקיים ממשק של חקלאות רגילה, במטרה לבדוק את התאמת השיטה לשטחים כגון אלו. בנוסף לתיבות הקינון הוצבו בחלקות האספסת עמדות תצפית לציד ולמנוחה, כדי להקל על כלל הדורסים את הציד בשטח. כבר בסתיו של אותה שנה חל מפנה, לחץ הטריפה הגדל והלך ניכר בשטח והנזק בחלקות האספסת החדשות היה זעיר (מצב חיובי זה קיים עד למועד כתיבת שורות אלו – אביב 2003).
עקב שיווי המשקל הביולוגי בין טורף לנטרף, דהיינו בין תנשמות למכרסמים, קטנה אוכלוסיית המכרסמים וירדה תפוסת תיבות הקינון בשנת 1999 לרמה נמוכה מאוד. העוסקים במיזם (פרויקט) חששו שבשל התמעטות הנברנים (הטרף) תיקטן אוכלוסיית התנשמות במקום לרמה כזאת שלא תוכל לתת מענה מידי לאוכלוסיית הנברנים לכשתתאושש. להפתעתנו גילינו שהתנשמות שינו את תפריטן וחלק ניכר ממוזן הורכב, בין היתר, מציפורים שניצודו במטעים ובפרדסים שבאזור. כך קרה שעם גידול אוכלוסיית הנברנים בשדות שדה-אליהו בסתיו 2002 הגיבו התנשמות במהירות, מספר הקינונים הוכפל ולחץ הטריפה שנוצר הספיק לריסון רמת הנברנים, והשארתם ברמה נמוכה שאינה מסכנת את הגידול.
7. הקונפליקט בעמק בית שאן
בעמק בית-שאן מגדלים קרוב ל7,000 דונם אספסת. לאספסת תפקיד חשוב במחזור הגידולים, היא רגישה פחות מגידולים אחרים לתנאי הגידול הקשים בדרום-מזרח עמק בית-שאן ומכאן חשיבותה הרבה למשק.
באוקטובר ובתחלית נובמבר 1997 ריססו חקלאים בעמק בית-שאן שטחי אספסת נגועים בנברנים במונופז (החומר הפעיל מונוקרוטופוס, שהוא תכשיר מקבוצת הזרחנים האורגניים), חומר שאינו מאושר לשימוש כקוטל מכרסמים וכן אינו מאושר לשימוש באספסת במטרה להגן עליה מפהי נזקו של נברן השדה. הריסוס, שבוצע בשתי חלקות נפרדות המרוחקות זו מזו ובשני מועדים שונים, גרם לנזק סביבתי כבד ביותר. עשרות עופות דורסים, בעיקר דיות ותנשמות, וכן מאות ציפורים שיר נפגעו מהרעלה משנית. היה זה אירוע שסימל את שיאו שח הקונפליקט שבין החקלאות (או החקלאי) לטבע בתחום זה. כתוצאה מן הסערה שקמה בעקבות האירוע הוחלט לקיים רב-שיח ולחפש דרכים למניעת הישנותו. בחודש מרס 1998 נערך בעמק בית-שאן.